"אשם, מי התחיל ומי צריך להתנצל ראשון. אנחנו יוצאים ושבים אל אותו סיפור, אך איננו מצליחים להתקדם".
מספרים על אדם שעמד בגשם סוחף וניסה לעצור בידיו את זרם המים. הוא רץ מצד לצד, חסם פתח אחד, והמים חדרו מפתח אחר. ככל שהתאמץ יותר לשלוט בסערה, כך הרגיש חסר אונים. לבסוף עצר לרגע, נשם והבין: את הגשם הוא אינו יכול לעצור. את התגובה שלו — כן.
הקדוש ברוך הוא הבטיח שלא יביא עוד מבול על העולם. אך השאלה שעלינו לשאול היא: כיצד אנו נזהרים שלא להביא מבול על עצמנו? כיצד נצליח להישאר נינוחים גם כשסוערים בחוץ?
לפעמים אנחנו בוחרים להיות כיונה: איננו מתעלמים מן המבול, אך מחפשים בתוכו סימן קטן של תקווה. מילה טובה, מחווה קטנה, עצירה לפני תגובה. לפעמים עלה הזית יהיה התנצלות; לפעמים בקשה במקום האשמה; ולפעמים זה יהיה משפט פשוט: "אני רוצה להבין אותך".
איך מביאים לשיחה מעט יותר נחת, נחמה ונינוחות? לרוב מתחת לכעס קיימת עדיין זוגיות שרוצים להציל. גם כשהצד השני צועק — בפעם הבאה לנסות לעצור שנייה לפני, ולשאול: מה אני רוצה שיקרה כאן?
נקודה למחשבה: לעיתים אנחנו עסוקים כל כך במה שהאחר עשה, עד שאיננו מבחינים במים שאנחנו עצמנו מוסיפים למבול.
משפט השראה: נכון, איננו שולטים בהתנהגותם של אחרים. אבל אנחנו כן שולטים בגובה המים שאנחנו מוסיפים למבול.
מקור: מגזין נגיעה, גיליון 265, מהקליניקה אל החיים.