בכל שנה כשמגיעים לפרשת נח, המחשבה הראשונה שלנו הולכת אל המבול. אל הסערה שבחוץ, המים הגועשים, ההרס והפחד. אבל ברמה המנטלית, התפקיד שלנו כאימהות וכנשים הוא לבנות את "תיבת הוויסות" שבפנים, ולפחות להרגיע את המבול במחשבות.
בפרשה כתוב: "צוהר תעשה לתיבה". אפילו בתוך השגרה הכי עמוסה והתיבה הכי צפופה, נח הצטווה לשים חלון. ברמה הרגשית, החלון הזה הוא המרחב שבין המציאות לתגובה — ההזדמנות לראות שמיים גם בתוך הסערה.
הריח של הקפה בבוקר, השקט של הבית כשכולם נרדמים, או התחושה הנעימה של ספה נוחה בסוף יום עבודה — אלו הם ה"חלונות" של התיבה שלנו. המקומות שדרכם אור נכנס פנימה.
להחליף את הדיבור הפנימי: במקום לומר "אני לא מסתדרת עם השגרה", לנסח "אני בונה לעצמי תיבה יציבה ומרווחת". התיבה לא נועדה להיות בית קבע — היא כלי שמירה זמני עד שהמים ירגעו.
מקור: מגזין נגיעה, גיליון 265, כליק לחיים מאושרים.